(ציטוט מהמאמר בNew York Times ): 80 + "אמנות הגיל המבוגר מכילה כמה מההישגים הגדולים ביותר של האנושות. העבודות האחרונות של טיציאן רמברנדט, הקוורטטים האחרונים של בטהובן, פסלי הברונזה המאוחרים של הנרי מור, פיקסו, מוסיקות של באך, דרוקנר דהביסי, מאלר, סטרבינסקי שוסטקוביץ, המחזות האחרונים של שייקספיר, איבסן ועוד… הסרטים האחרונים של קוראסווה, צפלין, היצ'קוק, ברגמן, בריקוד מרס קניגהאם, אריק הוקינס ומרתה גרהאם."
לפני ארבע שנים כשהופעתי ביפן בפסטיבל הבינלאומי הייתי הרקדנית הצעירה ביותר. רקדני הבוטו המופלאים בני 70, 80 ואפילו 90 הופיעו בריקודים המעניקים יופי, קסם ואמונה לקהל. ראיתי והבנתי ששם במזרח, ביפן יש הערצה והערכה רבה לרקדן הבשל (כמו גם ביוגה ובקארטה וכל שאר אומנויות הלוחמה הבכירים הם המבוגרים). החברה כולה חיה באווירה הזו. לצערי, בארץ ובמערב זה לא כך.
מגיע לאמן במחול שבשנות חייו המאוחרות יקבל תמיכות ותקציבים מיוחדים מהממסד, על מנת שיוכל להמשיך את דרכו באמנות. יש לתת לו את האפשרות להמשיך וליצור בתנאים יותר קלים. לא מדובר בפרסים וכבוד, אלא אפשרות תקציבית להמשיך וליצור, ללמד, לחנך ולהשפיע על ידי יצירת אמנות הפקת סרטים, תערוכות, ספרים וכל העולה על רוחו. יש לתת לו את החופש והעצמאות המגיעים לו בגילו הבוגר. אמן הוא אמן הוא אמן ואין סוף לדרכו באמנות אלא אם החליט לפרוש והוא מרגיש שאין ביכולתו ליצור יותר. אנו עדים לכך שאין בארץ יחס להיסטוריה והיא נמחקת באיבה. מי שחזק, כאן ועכשיו הוא הקובע את ההיסטוריה. יש לספק לקהל ולדור הצעיר אינפורמציה על ההיסטוריה, על הנעשה בתוכה שלא יעסקו אך ורק בעכשווי, בכאן והרגע. כאילו לא היה קיים דבר לפני שהגיעו לעולם וגם לא יהיה דבר אחרי שיעברו מן העולם. מסגרות רבות הוקמו על מנת לתמוך באמן הצעיר, אך אין שום מסגרת לאמן הזה כשיהיה בוגר. כפי שמטפחים ומעודדים "אמנים צעירים" בתחילת דרכם, יש לעודד ולטפח "אמנים בשלים" עם סיום דרכם.
בגיל המנוסה יש לאמן המחול כל הידע בגוף ובנפש, ומתוך כך הוא יוצר. הוא לא יכול אולי לקפוץ כמו פעם, אבל הוא כבר קפץ מספיק. הוא עוסק בדקויות, באיכויות, בניואנסים חרישיים ובצעקות חזקות. הוא מבטא את החיים מנקודת ראות בשלה.
זה לא עניין שהחברה או הממסד עושים לאמן הבשל "טובה" ונותנים לו יחס וכבוד, וזה לא מתוך רחמים שזה צריך להיעשות, זה מתוך כך ש"מגיע לו" ו"מגיעה לחברה", ובכך דואגת ומכבדת את עצמה. אמן נולד עם ייעוד, הוא משרת את אלוהים. הוא אקרובט של אלוהים ובכך הוא משרת את החברה והמדינה שלו. יש להימנע מהזנחה פושעת, זלזול וכרסום במעמדו של האמן הבשל. האמן קבל את כישרונו מאלוהים ולא מהועדות למיניהן, וגיל אינו קוטל כשרון, להיפך, הוא מחזק אותו ומעשיר אותו (ראה את גדולי הדור מרתה גרהאם, מרס קנינגהאם, פינה באוש ועוד רבים אחרים במזרח כמו קאוזו אונו, יושיטו ועוד).
זה ודאי נעים ומרגש יותר, לטפח צעירים, זה מספק יותר לגלות אמן חדש, אך אין להמליך כל שנה מלך ולאחר שנה הוא נזרק ועוזב את המדינה. זו לא דרכה של האמנות ולא דרכם של החיים (who is the next boy in the corner).
(ציטוט נוסף מ New York Times ): 80+ – "האמנים המבוגרים מיטיבים להישיר מבט לכל, ולא לעקוף מאומה. בזקנתם יוצרים עבודה שהיא בולטת באיכותה, חדשנית (לעיתים בעייתית). האמנים הבוגרים נותנים ביטוי לאותם דברים שלא יכלו לבטאם בצעירותם. הזקנה, הבגרות, מאפשרת להם תובנה מופלאה ומביכה לעיתים.
עולם הדמיון של האמן המזדקן יכול להיות עולם של פחד ושל תוהו ובוהו, עולם שבו דמיונות קשים משתלטים עליו ומשתוללים בתוכו-מחלות, סניליות, שנאה, אלימות, מיניות מעוותת, גסויות קיצוניות. ישנה בעבודותיהם הבזקים של חוסר רציונאליות ואמת אבסולוטית שרק אמן בוגר יכול לחשוף. דמיון פורץ. עולם הדמיון החדש והנועז של האמן המתבג , יש בו פחד ובלבול, שבתוכו תשוקות שלא ניתן להן ביטוי בשנים המוקדמות."
ואל נשכח "הגיל שבו אנו חיים לא בהכרח הוא הגיל הרשום בפספורט".
רנה שינפלד
