על ההרצאות והסדנאות

• מבט אישי על ההיסטוריה של המחול הישראלי תוך שימת דגש על דמותה, מעמדה ותפקידה של האישה – הקמת להקת בת שבע, (הברונית בת שבע דה רוטשילד, מרתה גרהאם – הכוהנת הגדולה שהייתה היועצת האמנותית של הלהקה), על העבודה עם גדולי הכוריאוגרפים בעולם שבאו לארץ ליצור ללהקה, על ההצלחה הגדולה של הלהקה בארץ ובעולם (אירופה וארה"ב). הצורך בשינוי ובהליכה לכוון חדש (אחרי 20 שנות יצירה במחול כרקדנית ראשית וכוריאוגרפית בלהקת בת שבע), החיפוש אחר קו, סגנון ואווירה שונה גרמו להקמת תאטרון מחול רנה שינפלד ולפריצת דרך.
• הינתקות מסיפוריות, עלילה, מלודרמה ותפאורות גדולות, הליכה לקו מופשט ופשוט בעזרת שימוש בחפצים קסומים. הופעות והצלחת היצירות של תאטרון מחול רנה שינפלד בארץ ובעולם (אירופה, ארה"ב והמזרח). במפגש מושם דגש על דמות האישה לאורך השנים. הרצון ליצר דמות אישה, שאינה גיבורת טרגדיות יווניות ואינה אובייקט מיני. האם הנשים הן שהמציאו והובילו את המחול המודרני? (מלווה בהקרנת מבחר סרטים נדירים).

• תאטרון מחול רנה שינפלד – החלוקה לארבע תקופות ביצירתה של רנה שינפלד. למעלה מ-50 שנות יצירה ויותר מ-100 יצירות מחול שהפכו לקלאסיקה והופיעו בהצלחה בכל העולם.
  התקופה הגאומטרית, תקופת ההליכה אל הטבע, תקופת האור והצל, שיתוף המילה, הקול, השירה והווידאו. המרד באסטטיקה של מרתה גרהאם. השפעת הבאוהאוס ומרס קאנינגהם, תהליכי יצירה חדשים, התפתחויות, שינויים וחיבורם לחיים. סיפורים מרתקים על אמנות המחול דרך חייה של רקדנית ויוצרת. שאלות יסוד: מה קודם למה, החיים או האמנות? האם האמנות היא תרפיה או פרוטזה? האם האמנות היא ניסיון לתעד את החיים? להיות רקדנית – קרבן או זכות לחיים טובים ועשירים יותר. האם קיים קונפליקט בין החיים לאמנות? האם אפשר להיות רקדנית ולנהל חיי משפחה. "רקדנית היא נזירה?" – כך חשבו פעם, מה קורה היום? (בלווי סרטים).

• בין מזרח למערב – המשיכה האישית אל המזרח ותרבותו. חילופי תרבות, הצורך בדיאלוג, ההשתייכות והקרבה של האמנות של רנה שינפלד למזרח וקבלתה על ידו. המשותף והשונה. סיפורים, מחשבות והרהורים על מזרח ומערב במחול, לאחר מסע הופעות ביפן, הודו, קוריאה וסין (בלווי סרטים נדירים על מסע ההופעות בכפר האומנים "האבנים הצוחקות" בקוריאה) – תיעוד המופעים, המפגשים והסדנאות. סרטה של רנה שינפלד על העיר בייג'ין – יומן אישי והתרבות הסינית (האופרה הסינית והאקרובטיקה מהתרשמות אישית).

שילובי אמנויות

• מוזיקה ומחול – על ההיסטוריה של המחול והמוזיקה. הקשר, התלות והנתק בין השניים. השתחררות המחול משליטתה של המוזיקה במשך דורות. ריקוד ללא מוזיקה? הייתכן? נתונים, השוואה, רקע ויחס בין שתי האמנויות. כתיבת מוזיקה למחול, יצירת מחול למוזיקה כתובה – מה עדיף? דוגמאות מתוך סרטי וידאו שונים. (בעקבות הרצאה משותפת של רנה שינפלד עם גיל שוחט).

• שירה ומחול – נגיעות, מגעים וקשר בין השירה והמחול הישראלי. "כשהמילה תיהפך לגוף והגוף יפתח את פיו ויאמר את המילה שממנה נוצר – אחבק את הגוף הזה ואלין אותו לצדי", חזי לסקלי. על ההבדל בתהליכי היצירה במחול ובשירה. יצירתו של ג'ון קרנקו "עמי ים עמי יער" (העוסקת בנושא השואה והתקומה) וכוללת את מיטב השירה הישראלית בהקראת חנה מרון ובביצוע להקת בת שבע. (בלווי הקרנה של מבחר סרטי מחול לשירה בביצוע רנה שינפלד ולהקתה).

• המרחב והחלל במחול – תפיסת החלל והמרחב במחול. החלל הוא דף ריק עליו רושמים הרקדנים בגופם את דבר קיומם בעולם. בין הרקדן והחלל קיים רומן סוער. לרקדן תיאבון עצום לחלל והחלל אינו קיים ללא הרקדן. ההרצאה מספרת על השינויים בתפיסת החלל בהיסטוריה של המחול. מהו מרכז במה? "מרכז הבמה הוא המקום בו אני נמצאת" – אמרה מרתה גרהאם. אחריה שאפו לדה-צנטרליזציה של הבמה – מרכז הבמה בבלט הקלאסי היה מקומם של הסולנים ושל הפרימה בלרינה בלבד. הקורוס רקד ברקע מסביב. מה קורה היום? האם כל פינה חשובה? האם החלל במחול מייצג את החלל הנפשי הפנימי? האם יש לנו אינסטינקט טבעי לשימוש בחלל שמשתבש במשך הזמן? מה ההתייחסות של ילדים לחלל, האם תחושת חלל גדולה מרפאה או מתסכלת? הופעות על במה קונבנציונלית והופעות בחללים לא קונבנציונליים בחיק הטבע, במוזיאונים, בסביבה אורבנית, מה המשמעות?

גדולי הדור – פורצי דרך במחול

• מרתה גרהאם הפמיניסטית – "הכוהנת הגדולה של המחול המודרני" אשר הציגה רעיונות חדשים לאנושות במחול, יצרה מולטימדיה, תאטרון חדש ושונה, ושפה פסיכולוגית תנועתית ומיוחדת. שילוב של תאטרון יווני ויפני. מחקרים על נפש האדם וביטויה. מסע אל תוך הנפש. הרקדן הוא אקרובט של אלוהים. דמויות נשיות גדולות מהמיתולוגיה היוונית ומהתנ"ך כמו יוקסטה, הלנה מטרויה, קליטמנסטרה, מדיאה, יהודית. "התנועה לעולם לא תשקר. היא הברומטר המתאר את מזג האוויר של הנפש" תרומתה לעולם המחול והקשר שלה למחול הישראלי. אישיותה, שפת התנועה, הדרמה והמיתולוגיה במחול שלה. (בלווי סרטים).

• מרס קאנינגהאם, שיטת הצ'אנס – "הנביא הבלתי מתפשר" של המאה ה-20 וה-21 עוסק בתנועה, בחלל ובזמן ללא ספור ועלילה. כוריאוגרף התנועה המופשטת, פיתח את שיטת הצ'אנס ביחד עם ג'ון קייג' חקר את כוחה של המקריות ביצירה וטען כי אם הרקדן רוקד ורוקד טוב זה מספיק. הפשיט את המחול מכל המיותר. "אין לך כלום מלהיות רקדן. לא שיר לשים במגרה, לא תמונה לתלות על הקיר, לבד מן הרגע על הבמה שבו אתה מרגיש חי". רקודנטו. (בלווי סרטים והדגמות על שיטת הצ'אנס).

• פינה באוש – "האמא של תאטרון המחול", עוסקת בשאלות הבסיסיות של "הקיום האנושי" בשפת התנועה בנושאים כמו אהבה, בדידות ומלחמת המינים. בריקודיה יש הומור ושילוב של תאטרון, מילה, תפאורה וכל הבא ליד. יוצרת שפת מחול חדשה לחלוטין שבה השימוש בשירים סנטימנטליים מסרטי הוליווד והגשת "שעשוע", "ריביו" נעשה על מנת להראות שה"חיבוק ההוליוודי" נכשל. בצורה מבדרת וקלילה עם הרבה הומור ואבחנה פסיכולוגית עמוקה היא מכה את החברה בבטן הרכה שלה וקובעת אמירות חשובות לגבי מצב האדם "האשה" בימינו (בלווי הקרנת סרטים).

תהליכי יצירה

• עבודה עם חפץ-אובייקט-דומם – "חפצים מכילים בחובם את כל האפשרויות". המפגש בין העולם הדומם והאובייקטיבי של החפץ לבין העולם החי והנושם של הגוף מעורר, מרגש מלמד ומפתח את היוצר במחול ואת החובב דרך השעשוע והמשחק. באלתורים עם חפץ ניתן להגיע למקומות חדשים ורציניים, ללמד להתמזג, להיפרד, להתרחק, להיענות, להוביל, להיות מובל, לפתח קשב ומודעות, לפתח טכניקה של קשר וקשב לתנועותינו ולפנימיותנו. איכויות התנועה של החפץ הן אינסופיות ומגוונות. התנועה היא גם רגשית ונפשית. ניתן להיפטר מהרגלים ישנים וממוסכמות ולמצוא דרכים חדשות לתנועה והבעה פיזית ונפשית. החפץ, האובייקט, הדומם הוא מורה דרך, מחנך ומדריך רוחני לאדם ולרקדן. בשימוש בחפצים בתהליך יצירת ריקוד חדש מוסיף הרקדן לכלי העבודה העיקרי שלו – הגוף – הארכה. החפצים נפגשים עם המובן מאליו ויוצרים הרפתקה חדשה. חפצים יומיומיים כמו חוטי גומי, שקיות ניילון, מסכות, מים, שואבים מהאומן יצירתיות, מולידים אפשרויות חדשות, מאתגרים את התנועה ונותנים לבמה ולרקדן שעליה שיווי משקל חדש. הריקוד עם חפצים מלמד את הגוף להקשיב לחפץ ולזוז בצורה שונה, מחוץ לגבולות התנועה הרגילים.

• תהליכי יצירה – השראה, מוזה, אלתורים – מבנים, ארגון, סדר ומשמעות בתהליכי יצירת מחול. האם כמו ציפור שבונה קן אנו בונים את הרקדנים שלנו? האם יש איזה צופן, חוש פנימי שיוצר, מאיר ומעורר את הריקוד. האם קיימת אינטואיציה וחוש שהוא אינסטינקט והאם אפשר וצריך לפתח אותו? האם כדאי "ללמד לבנות ריקודים"? איך למצוא את שביל הזהב בין הספונטניות ובין ארגון החומר? מתי ואיך? האם קיימת מוזה? איך היא נראית? ליצור ריקוד בתור לבנק? ברחוב? באוטובוס? איך מתגברים על שלב "הזיכרון" של הריקוד. למסד את התנועות ולזכור אותן – תענוג או גיהינום? לאלתר על הבמה או להביא חומר מוגמר ומוכן – מה עדיף? (בלווי סרטים).

סרטים על יצירתה הכוריאוגרפית של רנה שינפלד

"חוטים של סולו"   סרט אוטוביוגרפי, באורך מלא, המספר על דרכה ואישיותה של רנה שינפלד, ומתאר את מסלול חייה. הסרט נוגע ב-40 שנות פעילות ענפה וזורק אור על העשייה של רנה מתחילת דרכה ועד היום. סרטו של ארז לאופר, בהפקת טלעד. (52 ד'. 2001) הסרט ילווה בהרצאה.

"לגעת ברוח"    פרופיל – המוטיבים המרכזיים ביצירתה, חיפושיה ודרכה במחול הישראלי והבינלאומי, הגברת הראשונה של המחול הישראלי מוצגת מקרוב בתוך עולמה המופלא – סרטו של יואב גינאי (27:35 ד'. 2002) הסרט ילווה בהרצאה.

"אפרופו חלום"  על יצירה משותפת ממרחקים עם הרקדנית הקנדית מרגי גיליס. יצירה באמצעות פקס – קומוניקציה מרחוק. תהליכי יצירה בין קנדה וישראל. מרגי גיליס, אחת מגדולות רקדניות הדור הוזמנה על ידי רנה שינפלד ליצור ולהופיע בישראל. התהליך והתוצאה – סרטה של מירה באואר. (26 ד'. 1999) הסרט ילווה בהרצאה.