כמעט כל שנות המדינה, כ-40 שנה, ניצבת רנה שינפלד במרכז העשייה האמנותית במחול בישראל, תחילה כרקדנית, ואחר כך כיוצרת המנחילה לבני הדורות הבאים את ערכי המחול האמנותי.
כרקדנית, לא קמו רבות שישוו לה באצילותה הטכנית, בביצועיה הבהירים, בעומק הרגש, במיומנות הביטוי ובדייקנותה הנינוחה. כסולנית של להקת "בת-שבע", שהיא נמנתה עם מייסדיה, היתה רנה שינפלד למפרשת הגדולה והחשובה ביותר בארץ ובעולם של מרתה גרהאם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני. כרקדנית המובילה של להקת בת-שבע, זכתה להערכה יוצאת דופן על ביצועיה הבלתי נשכחים בתפקידים הגדולים של גיבורות המיתולוגיה ביצירת גרהאם בפרט, ובמחולות של עוד כ-30 כוריאוגרפים, מגדולי היוצרים במחצית השנייה של המאה שלנו, בכלל.
ככוריאוגרפית יצרה, במשך שלושת העשורים האחרונים, למעלה מ-40 עבודות, מתוכן הפכו רבות לקלסיקה של המחול הישראלי המודרני. היא המציאה ופיתחה שפת מחול ייחודית, המשתמשת בחפצים ובחומרים המבליטים ומדגישים את גוף האדם. מבחינה זו הושפעה ממסורת הבאוהאוס, ונחשבה עד מהרה לאחת מן הפרשניות המרכזיות של זרם מרכז-אירופי זה. התפתחותה נעה מן החומרי והקונקרטי אל הרוחני והמופשט. מן הגוף אל הרוח. מחפצים המדגישים את שפת הגוף האנושי, הגיעה אל המילים, שהם אולי שפת הגוף של המלאכים.
ייחודה של רנה שינפלד, על מפת המחול הישראלי והבינלאומי, בשימוש האניגמטי והמגוון שהיא עושה בחפצים. החפץ ביצירתה של רנה שינפלד, יוצר יחסי הדדיות עם הרקדן, שבאמצעותם חוקר הרקדן את קיומו בנוכחות האחר. הוא עשוי לנכס אותו, אך גם לאשש את קיומו באמצעות חפצים פשוטים, גאומטריים, או חפצים מתנועעים, כגון אור, צל או הקרנות וידאו. תבנית העומק במחול של רנה שינפלד מניחה, אם לנקוט לשון פרפראזה על דיקרט, ש"אני קיים – משמע אני קיים בנוכחות האחר", ואחר זה – הוא החפץ.
ביצירתה אפשר להבחין בחמש תקופות. כדאי לראות בהן קומות ולא רק תקופות, מן הטעם הפשוט, שכל תקופה נשענת על קודמתה; אינה שוללת אותה, אלא נבנית עליה:
התקופה הגאומטרית – בה נעשה שימוש בחפצים גאומטריים נקיים וקרים, המעצימים את הדרמות הנולדות כתוצאה מן המפגש עם גוף האדם.
תקופת ההליכה אל הטבע – בני הזוג לריקוד הם עתה אובייקטים מן הטבע: ענפי עץ, מים, צדפים, חול, רוח; חלקם – חפצים הקשורים בנוף הארצישראלי.
תקופת האור והצל – מן החפץ מגיעה רנה שינפלד לאור והצל, ל'אין חפץ', המהווה כמו החפץ אובייקט לכל דבר.
תקופת הווידאו – האור והצל לובשים עתה צורה פיגורטיבית יותר באמצעות הדמויות המשתקפות בהקרנת הצילומים. החפצים המוקרנים בווידאו יוצרים סביבה ואווירה, ומחוללים הקשרים דמויי מציאות: כך מוצאים עתה רקדניה את עצמם בטבע, במלחמה, ברחובות העיר, ועוד.
תקופת הטקסט השירי – המילים והמצלולים מהווים עתה את האובייקטים שאליהם מתייחס הרקדן. השירים-תמלילים שכותבת רנה שינפלד עצמה, יוצרים מפגש בין הקול והתנועה. כפי שניתן לראות, אין התקופות הללו מנותקות זו מזו, אלא תקופה אחת נובעת מתוך קודמתה.
רנה שינפלד חותרת ביצירתה אל מעבר לסיפוריות – למעמקים ראשוניים, ומשתמשת במטאפורות בימתיות ההופכות לסמלים ויוצרות הוויה אמנותית תיאטרלית.
תוך כדי כך, עבודותיה מציגות פן אישי המדגיש את הנושא הנשי, ונוגע לאספקטים השונים של האישה ומאבקיה.
כיוצרת היא גישרה בין אמנים מתחומים שונים (ובכך סייעה למחקר ולקידום אמנות המולטימדיה. ציירים ופסלים ביקשו לפסל, לצייר ולצלם את הדמויות שגילמה בעבודותיה), ובמהלך עשרות שנות יצירתה שיתפה פעולה עם מיטב האמנים בישראל, ביניהם המוזיקאים אלימלך דרור, איגור ווקביץ, יהושע לקנר, מרדכי סתר, ארי פרנקל, מנחם צור, נועם שריף, הציירים לאה ניקל, רות צרפתי, דני קרוון, בוקי שוורץ, משה שטרנפלד, דוד שריר, ועם הכוריאוגרפים הישראלים, אשרה אלקיים, משה אפרתי, רנה ירושלמי ומירה'לה שרון.
ולבסוף, רנה שינפלד יסדה תיאטרון מחול בו היא משמשת כוריאוגרפית ורקדנית.
התיאטרון מפעיל בית ספר, להקה וסדנא. בתיאטרון זה היא גידלה דורות של רקדנים, כוריאוגרפים ומנהלי להקות.
גם מבחינה זו היתה לחלוצה ולפורצת דרך, המשמשת מופת לכוריאוגרפים צעירים עד היום.
