אני מאמינה שריקוד היא אחת השפות החשובות שהמציא ופיתח האדם. זוהי שפה טבעית ראשונית וחזקה ביותר. השבט רקד לאלוהיו בתפילה להורדת גשם, לניצחון במלחמה, להצלחה בצייד ולפוריות ועוד… גם במאה שלנו יש לנו צורך עמוק לרקוד.
"אין אדם במלוא אושרו אלא כשהוא רוקד" כתב קיקרו.
הגוף האנושי הוא כלי מופלא, עשיר, רגיש, אצילי, עדין, אינטימי, חזק ומורכב ביותר. אני עסוקה כל חיי לחקור, להבין ולהכיר את תפקודיו הרבים, לשפר את היכולת והידע ולהעמיק את הניסיונות וחוויות החיים דרכו.
גוף האדם לעולם אינו מופשט. בכל דבר שעושה אדם בגופו, יש משום ביטוי לאישיותו ולרגשותיו.
ההבדלים בין החלקים השונים בגוף הם עצומים ומופלאים. הגוף הוא כמו תזמורת אדירה ומורכבת ביותר. אתה צריך להקדיש את כל חייך על מנת ללמוד לנגן עליו היטב ונכון ולהיות מסוגל להשמיע מנגינות שבלב. יש צורך בעבודה יום יומית, אמונים וחזרות קבועים. אני משתמשת במסורת של הבלט הקלסי והמודרני ובהרבה תורות גוף חדשות ואחרות, מוותרת על מה שנראה מיותר ולא מתאים, מוסיפה את מה שמתגלה בעבודה אישית. שמה דגש על אלתורים. מעמיקה את הידע על הגוף באופן מעשי, ולא תיאורטי ועובדת על פיתוח הספונטניות באלתורים רבים ומשתמשת בשיטת הצ'אנס הסומכת על המקריות. באלתורים ניתן להקשיב לקול הפנימי, לרקוד לצליליו ולקצבו, להבין, להכיר ולחוות את העצמי ואת העולם סביב ולהגיע לקשר ישיר, יחסים וקרבה בין גוף, נפש ורוח.
הריקוד הוא חוויה מרתקת ומיוחדת במינה. כמו בחיים עצמם, אי אפשר לדבר עליו צריך לחוות אותו. הרבה פנים לו למחול. למרות שאין חדש תחת השמש ושאלות היסוד של תוכן צורה, גוף נשמה, ממשיכות לשחק תפקיד מרכזי בכל הדורות ובכל הזמנים.
הריקוד הוא שפה אנושית שפה המדלגת על גבולות אתניים או טריטוריאליים, מאפשרת חקר המרחב – ועם זאת גם התבוננות פנימה אל המרחב הפנימי. עבודת הרקדן היא חיפוש אחר ארכיטקטורה של התנועה, הקו הנקי, ההיגיון הפנימי היופי והחיים שלו יחד עם זאת חיפוש הביטוי האנושי האישי והראשוני ביותר.
לוקח שנים ללמוד את אפשרויותיו של הגוף שהוא הכלי הנפלא ביותר שיודע לנגן מנגינות אלוהיות. מרתה גראהם הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, שהיתה האמא הרוחנית שלי אמרה ש"תנועה לעולם אינה משקרת היא הברומטר של מזג האוויר של נפש האדם" ושהרקדן הוא "אקרובט של אלוהים". כל איבר בגוף הוא ממלכה, יש לנו צ'אקרות בגוף, מרכזי כוח ואנרגיה בגוף ועל הרקדן להכיר אותם ולהיות מודע למרכזים השונים ולהפעילם.
אני חסידה של אימון חוזר ונשנה, רפטטיבי, לחזור יום יום על התרגילים בצורה מונוטונית כמו בתפילה. כמו מנטרה, כמו בטאי צ'י שוב ושוב. כך נוצרת המודעות, השליטה והחופש הפנימי והפיזי. רק על ידי משמעת אפשר להשיג חופש ועל הרקדן למצוא את החופש דרך המשמעת.
מה קודם למה? הרגש או התנועה? קיימות במחול שתי סברות. האחת הטוענת שהרגש קודם לתנועה והשנייה שהתנועה קודמת לרגש. שתי הסברות נכונות וכל שילוב שלהם הוא נכון. גם לשם כך דרוש אימון רב ומודעות גבוהה. המטרה באימונים להגיע לשיחרור ולחיזוק כל המערכות המורכבות, הפעלתן המיידית והספונטנית, פתיחת דלתות ושערים…
ולא רק חיזוק השרירים והכושר. החינוך הקיים בחברה המודרנית טכנולוגית, מדגיש את החשיבה וההגיון ולא שם מספיק דגש על הספונטניות החושים והעשייה. הרציו מפותח מאוד ולא מושם דגש לפתח ספונטניות וחושים. הריקוד מפתח את האינסטינקים והחושים. נראה לי שיש צורך באיזון ומציאת שביל הזהב.
אני מאמינה בשיטת הצ'אנס האומרת שיש לסמוך גם על המקרה ולא רק על התכנון והשליטה. בדרך זו האדם נשמע ונכנע לכוחות גדולים וחשובים ממנו במקום לעסוק אך ורק בטיפוח האגו, האמביציה והשליטה.
בעבודתי אני נעזרת בחפצים – אובייקטים – ודוממים קוראים לי "הגברת עם החפצים". הניגוד בין העולם הדומם של החפץ והעולם התוסס והחי של הגוף האנושי נותן הרבה השראה ומוטיבציה. בעבודה עם אובייקט ניתן ללמוד א. על תנועה נכונה, חוקיה יסודותיה ועקרונותיה: על קו, משקל, קלילות, כובד, שווי משקל, מרכז, מעלה מטה, רחוק קרוב ו-ב. לבחון ולעקוב אחר הלכי הנפש. להיות מודע לתנועתה של הנפש ודקויותיה להכיר את תנועתה בתוך תנועת הגוף ואת תנועת הגוף בתוך תנועת הנפש. לפתח קשר, קשב ניתוק התחברות להיות מוביל ולהיות מובל ו-ג. ללמוד לסמוך על המקרה ועוד ועוד…
ריקוד בשבילי הוא צורה אולטימטיבית של הבעה אנושית, דרכה יכולים, הרקדן והצופה, להגיע לדרגה אחרת לחלוטין של מודעות עצמית וקיומית, לעומק, שמחה ושיחרור הרוח. דרך הריקוד יכול האדם להגיע להתנסויות הרוחניות הגבוהות ביותר.
גדול אמני המחול של הדור מרס קנינגהאם אמר "אין לך כלום מריקוד לא תמונה לתלות על הקיר לא שיר לשים במגירה, אלא רק את אותו הרגע שאתה מרגיש חי".
