"משהו מיוחד במינו"

משהו מיוחד במינו, אפילו בתכנית שנועדה להיות מיוחדת במינה, מציגה הרקדנית הישראלית רנה שינפלד בסוף שבוע זה באקדמיה למוזיקה בברוקלין כחלק מהתכנית החדשנית – "הגל הבא". בשלושת קטעי הסולו , רנה שינפלד שולטת באובייקטים שונים ויוצרת באמצעותם סיפור עשיר ברעיונות, פיקח ולעתים קרובות פיוטי. במיטבה, הגב' שינפלד מכניסה אותנו לתוך אטמוספרה של חלום מיוחד במינו, כשכל חפץ פשוט הופך להיות מופלא, ובאותה קלות יכולה להפוך את המופלא לרגיל. גלימת משי מבהיקה מאבדת לפתע את זהר פליאתה ומתקפלת לסתם רצועת בד, נערמת על זרועה כדרך מלצרים. אותה גלימה של משי שרגע לפני כן התנופפה באוויר וזהרה ככנפי מלאכים, הופכת לתכריך על גבה של דמות מעוררת דחייה. טרנספורמציות אלו מקבלות משמעויות פילוסופיות ומעוררות בנו שאלות על עיקרם של דברים. אלו הם ריקודים המעוררים פליאה. יחד עם זאת השיטה בה הם מוגשים היא חסרת ראוותנות. בעיון קרוב אנו מגלים שאין אלו החפצים השונים שיוצרים את האפקטים והצורות השונות אלא תנועותיה ודרך ריקודה של גב' שינפלד הם שיוצרים זאת. החפצים משנים צורה לפי תנועותיה. הגב' שינפלד יודעת כיצד להשתמש באלמנטים השונים שברשותה ובאפשרויות הטמונות בהם ומגלה יותר מסגולותיהם משהיה נדמה בתחילה. זה יהיה פשוט מדי להציע שהגב' שינפלד מעורבת באיזו שהיא גרסה בסגנון של אלוין ניקולאי עם חפצים שהם חלק והמשכיות לגופו של הרקדן, או הזדהות בינו לבין סביבתו. אולם יותר ברור שהגב' שינפלד חייבת חוב שבהכרה לריקודי הבאוהאוס של אוסקר שלמר משנות העשרים, ובמיוחד ניכר הדבר ב"מקלות". אולם ריקודיה אינם דומים לקודמיה. אצלה גוף הרקדן תמיד גלוי , והיא כתמיד רקדנית בעלת יופי שקט ונדיר, הרוקדת ברגש רב. היא מרכז המשיכה של ריקודיה , כל רמז קטן כל שבריר תנועה באצבעותיה. נדמה כאילו הושקעה בו משמעות מיוחדת, תנועת שאינן לעולם לשמן, אלא מרתקות מקסם המסתורין שבהן. יתרה מזו, עברה של הגב' שינפלד כרקדנית הישראלית המובילה, שהביאה את האמנות ואת הטכניקה של מרתה גרהם בלהקת בת שבע, לא לחלוטין נעלם מריקודיה כאן. עבודותיה הנוכחיות נראות כראקציה קיצונית כנגד האסתטיקה של מרתה גרהם, ובכל זאת מבני ריקודיה בחלל לעולם אינם מופשטים לחלוטין והביטוי לרגשות באמצעות תנועה רומז, אם כי לא מצהיר, את הדרמה בקטעי סולו אלה. בכל שלושת קטעי הסולו יש שילוב מצוין של צורות תאורה. "מקלות" – קטע מלא שמחה ומשחקים לכל אורכו, כמעט כמו ילד הבונה נופים דמיוניים. ברגעים מסוימים הגב' שינפלד הופכת להיות דמות אגדית, השוכבת על גבה והמקלות מתקמרים מבין אצבעות רגליה. אז היא מזנקת ונשענת על מקלות אלו כאילו הייתה מחליקה על שלג. בהזדמנות אחרת המקלות הופכים להיות כעין אנטנה ושוב בסגנון הבאוהאוס, המקלות יוצרים חישוקים, או אליפסות, או מעגלים הסוגרים על גופה הסובב/

א. קיסלגוף ( "הניו יורק טיימס" 25.11.1983)