הרקוד נושם, חי ואנושי הוא אינו ציור על בד שחותמים עליו ותולים הקיר, הוא אינו ספר שמוציאים לאור ומניחים על המדף. גם כאשר חותמים עליו ומוציאים אותו לאור הוא עדיין חי, נושם ומשתנה.
הרקוד אינו קיים בשום מקום רק בגופו של הרקדן. הגוף משתנה, מצב הרוח משתנה ולכן יש צורך בגמישות כשמדברים על חתימה ברקוד. צריך לתת חופש לשנויים. לא קל לבנות חופש. הדבר מצריך עבודה מרובה.
שיטת המקריות של מרס קאנינגהאם וג'ון קייג' השפיעו מאד על המחול וגרמו לשינויים בתפיסה בנוגע לחתימה על הרקוד וקיבועו וטוב שכך. כשאתה משאיר דברים פתוחים למקרה נוצרת יצירה מרתקת ומעניינת .הרקוד אינו מקובע, הוא מלא הפתעות יצירתיות ונשמה.
רקוד שהיה פעם טריו, הפך אצלי לסולו או לדואט. הוא נרקד פעם למוסיקה של שופן ופעם למוסיקה של באך. פעם לצלילים ולמלים של ליאונרד כהן. האפשרוית היו פתוחות ואני נהניתי לרקוד כל פעם אחרת והקהל זכה לבצועים מרתקים ושונים של אותה יצירה. זה עבד נפלא.
על מנת להחיות את הרקוד ולהתאימו לתקופה, למקום ולקהל יש מקום להפעיל את שיטת המיחזורים :
Recycling, reinventing reconstructing
לא לחתום את שמך על גופך, לקרוא לו כל יום בשם חדש., אחרי שחתמת את שמך וחתמו עליך הרבה חותמות. לאחר כל החתימות, יש צורך לפרק, לקלף את הקליפות. לשאוף לחופש,לשחרור.לתת לדברים לקרות מעצמם. פחות תכנון, פחות כוחנות, פחות דיוק.
to unlearn
האם הגוף הוא מסמך? האם הגוף הוא ספר אולי ספריה?ואם כן הרי שהוא מסמך שמשתנה כל יום הוא בתזוזה.בחיינו הכל משתנה, אין דבר קבוע ובו בזמן הכל חוזר ומתגלגל. יש מחזוריות. האמנות היא בעיני המסתכל ועיני המסתכל משתנות כל יום ,כל תקופה, כל שעה. מה שאתמול נראה נפלא היום כבר לא. לכן אין צורך לסגור הרמטית וסופית, להשאיר פתיחות לשנויים ביצירת מחול.
הגוף הוא שיר ולא שריר.
רנה שינפלד
