"העולם שייך לצעירים… בולשיט… העולם לא שייך לאף אחד" קישור לכתבה ב ynet
אשת המחול רנה שינפלד לא מפסיקה לרקוד גם בעשור התשיעי לחייה ומוכיחה מדי יום שגיל זה רק מספר. לרגל הופעתה בפסטיבל ארט-תור, היא מספרת על מקורות ההשראה, מתקוממת נגד הגילנות ("אם אני לא קופצת אני לא רקדנית? קפצו לי"), ולא חוסכת ביקורת מטיק-טוק ומז'אנר הריאליטי-ריקודים ("זול ונמוך").
בגיל 83 הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שינפלד עדיין עושה שפגט. היא לא מתגאה בזה, כי זו שגרה עבורה. היא אפילו מתרגזת מעט שתוהים על היכולת למתוח את גופה ביחס לגיל שלה. "הקהל אומר: 'תעשי את הקטע שאת עושה שפגט'. זה מעליב קצת, אבל זה גם מעודד. אני מבינה שהקהל צריך שאני אראה לו שאני עוד עושה שפגט", היא מספרת וצוחקת. "אבל אני אוהבת לעשות שפגט כי זאת הבעה, זו פריסה של הגוף. זו לא טכניקה של לקרוע את האיברים ולהראות גמישות", היא מסבירה. "לאט לאט החברה בנתה את זה שהזקנים צריכים לזוז הצידה והצעירים למעלה. איך אומרים? 'העולם שייך לצעירים' זה בולשיט. העולם לא שייך לאף אחד".
ואכן, נדמה ששינפלד מיישמת את מה שהיא מאמינה בו – כשפוגשים אותה לא תבחינו בשום הליך קוסמטי על פניה. היא מאפשרת לקמטי הגיל לקשט את פניה – וזה כל היופי בנראות שלה. היא גבוהה, זקופה, שיערה ארוך וחלק, ומוכיחה שהגיל הוא לעיתים רק מספר. בימים אלה היא מתכוננת לשתי הופעות שתקיים בפסטיבל ארט-תור (9-10 ביוני), שכולו על טהרת יצירות מחול, אמנות פלסטית, מוזיקה ושירה, וכשהיא נשאלת איך זה להיות רקדנית בת 83, היא עונה: "זה קודם כל להיות רקדנית, הגיל לא מעניין אותי. זה קצת מעליב שכולם מתעניינים רק בגיל שלי. אנחנו לא מספרים, אנחנו בני אדם. אני אמן, אני רקדנית, אני מביעה את עצמי ואת הסביבה שלי ואת העולם".
יש כל מיני תנועות שאת לא יכולה לבצע היום כמו שביצעת בעבר?
"בטח שיש, אבל אני לא עושה בדיקה כזאת. ברור שאני לא רוצה ולא יכולה לקפוץ נורא גבוה, אבל אני גם לא מנסה. אם אני צריכה לקפוץ – אני קופצת, אבל זה לא מבחן בשבילי להיות רקדנית אם אני יודעת לקפוץ או לא לקפוץ. תקפצו לי".
"בגיל 40 כבר קיבלתי טלפון מכל מי שמקנא בהצלחה שלי", היא מספרת. "בגיל 40 עזבתי את להקת בת-שבע ואחרי שעזבתי, היו הצלחות גדולות לערבי הסולו שלי בכל העולם. הייתה תקופה שכבר בגיל 29 זרקו את הבנות מהבמה וזה מקומם אותי מאוד. בני האדם הם לא סוסים, לא בודקים אותם לפי העצמות ולפי הגיל. הגישה הזו מקוממת. וחבל. צריך לשנות את זה".
מאיזה גיל הבנת שריקוד זה הדבר שאת רוצה לעשות?
"מיד הבנתי. הייתי בכיכר דיזנגוף, ופגשתי ילדה שראתה שאני עושה שפגט ואמרה לי: 'וואו, את חייבת לבוא ללמוד אצל מיה ארבטובה'. אז שאלתי: 'לומדים ריקוד אצל מיה ארבטובה?', והיא נתנה לי את הכתובת בשדרות קרן קיימת (קק"ל, מ"ח). ברגע שנפתחה הדלת ידעתי שזה העולם שלי. אנשים זרקו בגדים, שמלות… מזיעים, מרכלים, זה העולם שלי. עד היום".
שינפלד כרוכה במחול מזה שנים רבות. היא אינה מנותקת, ומודעת לשינויים שהעולם הזה עובר עם השנים – דרך הטלוויזיה והרשתות החברתיות. "מה אני חושבת על עולם המחול היום? אני לא חושבת. זה לא מתפקידי. אני לא מבקרת ואני אומרת לעצמי, 'מספיק עם הביקורת'. כי אנחנו בחברה שבה כל הזמן יש ביקורת. כל הזמן בטלוויזיה ביקורת אחד על השני".
