"בראשית היה מסע, אחר כך ספק ורק אז הריקוד. מחרוזת תפילות"
הריקוד הוא שפה שנמסרת מדור לדור מגוף לגוף. גוף האדם הוא הכלי, מכונה מופלאה שעל מנת להפעילה יש צורך בידע רב חי ונושם בלימודים, באימונים ובמחקר.
היום, אחרי 50 שנות במה ויצירה, אני שואפת להגיע ביצירה ובריקוד לחופש, לתת לריקוד להיוולד לידה טבעית. לא לתכנן לא לחשוב -לרקוד. במשך 50 שנות במה נוצרו והשתנו כל כך הרבה מניפסטים וטוב שכך. התחלתי על קצות האצבעות בקלאסי, ניסיתי להתרומם לשמיים בגב זקוף ובסנטר מורם. אחר כך אצל מרתה גרהם, כיווצתי את הבטן ונפלתי לאדמה. מהבלרינה העדינה הפכתי לאישה חזקה, גיבורה הרואית, הושטתי רגל יחפה מכווצת בקול צעקה רמה. רקדתי גבורות מיתולוגיות כמו אריאדנה, הלנה מדיאה. הקמתי את להקת בת שבע בחזון גדול של הברונית בת שבע דה רוטשילד ורקדנים שותפים במטרה לפתח את המחול בישראל. כוריאוגרפים, מהגדולים בעולם – ג'רום רובינס, גלן טטלי, בוב כהן, נורמן מוריס ג'ון קרנקו ג'ון באטלר ואנה סוקולוב הגיעו לארץ ורקדתי את המניפסטים שלהם והם זורמים בגופי. ספגתי בשמחה, בעניין ובאקסטזה את כל הניואנסים והמניפסטים של כל אחד מהיוצרים הנפלאים הללו.
אחרי 17 שנים של רקדנית ראשית, כוראוגרפית, מורה ומיסדת של להקת בת שבע היה בי הצורך להוציא מניפסט חדש ושונה מזה של להקה רפרטוארית ובעיקר שונה מהמניפסט של מרתה גרהאם. הקמתי תיאטרון מחול משלי שבמסגרתו התרכזתי בעיקר בריקוד עם אובייקטים. החפצים, (אובייקטיביים) עזרו לי למצוא את השפה האישית שלי. הרגשתי שהשפה של מרתה היא לא ממש שפתי וכך קרה ששפת הגומיות, המקלות, הקוביות, הפחים, הבדים השירה, הוידיאו, האור וצל – "שפת הדוממים", הפכה להיות שפתי. עם השפה הזו מצאתי את דרכי ופתחתי דלתות חדשות. למדתי איכויות תנועה אחרות, יחס לחלל, למוזיקה, לפרטנרים, לקשר שונה וחדש. התחברתי ויצרתי עולמות חדשים ושונים.
לא רק האובייקטים (החפצים) עזרו לי למצוא את שפתי האישית. המניפסטים של מרס קאנינגהאם, פינה באוש קרולין קרלסון, אמני המזרח, אמני הבאוהאוס ועוד יוצרים גדולים השפיעו עלי בשפתם ועזרו לי לחפש ולמצוא את שפתי.
כל מה שלמדתי בג'וליארד: בקלאסי: איטלקי, אנגלי. במודרני – מרתה גרהאם. כתב תנועה -לאבאן. כוריאוגרפיה – לואיס הורסט, א .ב .א, נושא ופיתוח, נושא וריאציות. כל הריקודים שרקדתי. ביצירות המופת של מרתה גרהאם ושל ג'רום רובינס ואחרים וכן ביצירות שיצרתי במשך כל השנים הופעתי בכל העולם והן חדרו עמוק לתוכי והפכו לטבע שני. כל החוקים והמבנים חרוטים בתוך הגוף, זורמים בדם באופן חופשי ועוזרים ומאפשרים לי ליצור בעיניים עצומות ולא לתכנן יותר מדי. להשתדל שהיצירה תגיע ממקורות טבעיים ובלתי ידועים.
עד גיל 40 לא אילתרתי כלל זה לא היה המניפסט של בתי הספר. היום אני דוגלת מאוד בשיטת האילתורים ומלמדת את תלמידי לאלתר. אני מאמינה שלכל רקדן שפה משלו והוא חייב ללמוד להמציא את התנועה שלו ולהקשיב לקול הפנימי. הלהקה שלי מורכבת מרקדנים שיוצרים לעצמם את התנועה. לכל אחד יש ייחוד ואני דואגת לטפח ולהבליט אותו.
כך, עם חפצים גיאומטרים, חפצים מן הטבע, אור וצל, חפצים יום יומיים, ריאליסטיים, מילה, שירה ווידאו עברתי דרך ארוכה ומרגשת ליצור ריקודים ללא סיפור, עלילה או גיבורים. לא להתעסק בסקס ובייחוד לא במלחמות המינים. ליצור קווים מדויקים, לגלות את עולם האור והצל, צלליות – שהן עולם של אשליה, מיסטיקה, אבסורדיות, הליכה אל הבלתי צפוי. עבודה עם וידאו איפשרה לי לקרב את הקהל ולהביא מרחבים לבמה כמו תפאורה. למדתי to Recycle – recreate וכך ליצור חדש מחומרים ישנים. להפוך אותם, לערבב, לשנות את המוזיקה, התלבושות וסדר הריקודים ולגלות איך נוצרת יצירה חדשה ושונה.
אנחנו משתנים כל יום. מה שהייתי אתמול לא חייב שאהיה גם היום. החלומות השתנו, מזג האוויר השתנה וזה יכול בהחלט להשפיע גם על הריקוד ויש ללמוד להיות גמיש ולא נוקשה.
כל האפשרויות פתוחות ויש לעשות שינויים והם מעניינים מאוד. למדתי בתהליך זה שתנועה שהייתה עצובה יכולה להפוך לשמחה.
והנה אחרי 15 שנות עבודה התבוננתי והבנתי שכל הידע העשיר שרכשתי בעבר עדיין קיים בתוכי וכמה טוב שכך. ראיתי ש"דמה (של מרתה גרהאם) בדמי זורם וקולה בי רן", גיליתי שכל החוקים, התרגולים ובעיקר עולמה של מרתה גרהאם, למרות שמרדתי בהם, חקוקים בגופי. וזאת בכך ש:
הבנתי שהמערכת מנפה כל מה שלא מתאים לו ומשאיר את מה שחשוב לו.
to unlearn קשה מאוד.
אני מאמינה שיש לנו מנגנונים בריאים, אינסטינקטים שפועלים לטובתנו וכך ניתן לשלב את העבר עם ההווה ולהתאימו באופן אישי מבלי לפגוע בו ובערכו.
אני מאמינה בלימוד, באימונים, בעבודה יומיומית, ובשילוב עם חיפוש מתמיד לקול האישי. אני מאמינה שללא ידע ולמידה מהתרבות שנוצרה לפנינו אין לנו בסיס.
רצוי לא להיצמד בפנטיות לחוקים ישנים בלבד. צריך לבדוק להקשיב למה שנעשה ומה שקורה היום ולהיפתח לשינויים ולחידושים אבל ללא רקע וידע מה היה כאן לפני שהגענו אנחנו לעולם, נשמע ריקני, חלול, שטוח, מסוכן מגוחך וחסר תועלת. לבעוט לכל כיוון רק על מנת לבעוט לא נראה לי נכון ולא מניב תוצאות אמיתיות. בעיטה לשם בעיטה אינה עובדת.
אמנים גדולים משנים בתקופות שונות את המניפסטים שלהם וכך מתפתחת האמנות מתרחבת ומתעשרת.
מרס קאנינגהאם מגדולי היוצרים, "נביא האבסטרקט", שינה את פני המחול, פתח דלתות רבות והביא רוח רעננה ואוויר צח למחול. מרס מרד באסכולה של מרתה לאחר שכיכב כסולן בלהקתה הוא המציא שפה אחרת. האישיות השונה של שניהם הניעה אותו. לדוגמה: כששאלו את מרס איפה מרכז במה? הוא ענה: "כל הבמה היא מרכז". כששאלו את מרתה היא ענתה "במקום בו אני נמצאת".
שיטת המקריות אותה פיתח עם ג'ון קייג' נתנה לריקוד חופש ואיפשרה ליצור ולרקוד ריקודים בצורה אחרת. חופש היצירה הוא אלמנט מרכזי וחשוב אך צריך לדעת ולהבין שעל מנת להגיע לחופש צריך הרבה משמעת ועבודה יום יומית.
הריקוד הוא חוויה ושיטת הצ'אנס הופכת אותו לכזה. כל פעם חוויה ראשונית. לא להישען על ההרגל. לא לתת יד לשעמום ולא לחזור על אותם חוקים, אותם שבלונות. לרענן את הבמה, את הצעדים ולהפתיע את עצמנו לא ללכת על בטוח ולא להתייבש.
המניפסט של מרס וג'ון שינו את יחסי הגומלין בין המוזיקה והריקוד.אם בג'וליארד השאלנו את התיאוריה של המוזיקה לריקוד. היום אנחנו יוצרים אחרת שומרים על יחס פתוח ביניהם. הבנו שצורת העבודה ההיא הגבילה את הריקוד. לא נתנה חופש ליצור. הרקדנים של מרס נפגשים עם המוזיקה בפעם הראשונה רק על הבמה. נוצר מפגש מרתק, חי, תוסס ורענן. אין דבק ביחסים. אין השתלטות. המוזיקה אינה קבועה במופעים שלו והיא משתנה ממופע למופע. כך גם סדר הקטעים, התאורה והתלבושות. הופעה של מרס בקיסריה נראתה לי כמו "חלום ליל קיץ" ואותה הופעה בתל אביב הפכה ל"המלט", רק משום שסדר הקטעים, המוזיקה והתאורה שונו.
הרקדנים של מרס מקבלים את סדר המופע על לוח המודעות והוראות מה ללבוש לכל קטע רק לפני ההופעה וכל הופעה אחרת.
פינה באוש האימא של תאטרון המחול, פורצת דרך בכיוון שונה לחלוטין. שינתה את עולם המחול ויצרה ריקוד שהוא תיאטרון מחול.
פינה הרחיבה את אפשרויות הריקוד. היא המציאה מחדש את הריקוד. בנתה קולאג' מוזיקלי מסגנונות רבים: קלאסי, עכשווי, מוזיקת עולם, פולקלור, יווני, איטלקי, שירים פופולריים, סנטימנטליים, מסרטי הוליווד ומברודווי שואו. לערבים שלה אין נרטיב. הם בנויים מאסוציאציות חופשיות בלי סיפור. תאטרון זז וקומוניקטיבי.
פינה נלחמה בקלישאות, באילוזיות המתוקות המלאכותיות ובמוסכמות.
המוטו שלה היה "אני לא מעוניינת בתנועת האדם אלא במה שמניע אותו "I am not interested in movement but in what moves people".
היא הייתה הראשונה שיצרה ריקודים בעלי אורך מלא, בנויים מקטעים קצרים. לפניה בנו ערבי מחול כמו ארוחה: מנה ראשונה אפריטיף, מנה שנייה ושלישית, עיקרית, ומנה אחרונה קינוח מתוק. היום רוב ערבי המחול שלי ושל רבים אחרים, בהשפעתה אולי, מורכבים מקטעים קצרים שמתחברים לערב שלם. אין מנה ראשונה ואין קינוח. זהו שינוי משמעותי שפותח את היצירה ומשנה אותה.
נתתי בכוונה דוגמה של שני אמנים גדולים שהמניפסט שלהם מאוד שונה מקצה לקצה ואני מעריכה ואוהבת את שני הקצוות הללו שהם מייצגים כדי לומר "לא קיימת דרך אחת". יש מקום לכולם. פנים שונות לו לריקוד. לא הייתי מבדילה בין עכשווי לאתמול. מאחורי המונח "ריקוד עכשווי" מסתתרת מגמה לבטל את העבר. זו ראיה מוגבלת ואנוכית. הייתי מבדילה בין טוב לרע. מרס קניגהם, פינה באוש, מרתה גרהאם קבעו כוונים חדשים. חלצו נעליים. מרס הוכיח דברים חדשים על הריקוד אבל הוא לא קרא לעצמו "עכשווי". אמנות זו איכות ואינה תלויה בזמן או בכמות. הגדולים שינו איכויות, פתחו דלתות, חפשו דרכים חדשות להוביל את העבר, להרחיב אותו, לשנות אותו לא לבעוט.
תהליכי יצירה
בשיחה שהייתה לי עם הסופרת והציירת אלונה פרנקל, היא אמרה לי שהיא מתקשה, מתייסרת ומתייגעת עם היצירה החדשה. יש לה אידיאל והיא מנסה להגיע אליו ולא מצליחה. אני לעומתה, אין לי שום אידיאל אני פשוט יורדת לסטודיו ורוקדת והאידיאל מגיע לבד. זה לא אומר שזה יותר קל. אלה שתי גישות שונות לתהליכי יצירה שתיהן לוקחות זמן ומחייבות סבלנות. אין יותר קל יותר קשה. כל אמן ודרכו שלו. אין דרך אחת ואני רוצה שוב להדגיש ש- "פנים רבות לו לרקוד". אין חוק שמחייב את כולם. הבחירה בתהליך אחד ולא בשני תלויה בחינוך, באופי ובאישיות. השמיים הם הגבול כשיש חופש ופתיחות.
המילה חיפוש וחופש יש להן שורש משותף. יש צורך בחיפוש על מנת להגיע לחופש והחופש הוא גם החיפוש. יש צורך בהרבה משמעת על מנת להגיע לחופש.
אז מה צריך הרקדן, הכוריאוגרף, האמן במחול? וכל זה לשם מה?
הרקדן צריך מפתחות, כיס, עקב, שכם, חזה, עיניים (לקרוץ), ריסים, אוזניים, בטן, מרפקים, אצבעות, ברכיים, כפות רגליים, כריות, אצבעות, צלעות מרחפות, חוט שדרה, אגן, מרכז, אף, פה, קול, שיניים, לשון, לחיים (לחייך), גבות (להרים) וצורך אדיר לדעת אותם ולהניע אותם.
טוילה טארפ עשתה ניסוי בו היא לימדה אותה פרזה רקדן קלאסי, רקדן מודרני, איש שמן מן הרחוב עם נעלי התעמלות וכו'. אני אהבתי הכי את הבצוע של הרקדן מן הרחוב. היה בו משהו טרי, אמיתי, אנושי עם מוזיקה מיוחדת בגוף. לא משופשף, פעמים רבות קיים על הבמה שואו של טכניקה, שואו של שרירים מוגזמים. כוחנות יתר, לא לטעמי. אישית, אני לא מאלו שמתפעמות מקוביות על הגוף.
כפות ידיים והבעות פנים חשובות לי, בריאות הגוף חשובה לי, לא להרוס את הגוף. אני יודעת את המונח אקסטרים אבל לא מקבלת הרס גופני ונפשי.
מה קודם למה, אתה קודם מרגיש ואחר כך רוקד או אתה רוקד ואחר כך מרגיש. שאלה בסיסית בריקוד ושתי הגרסאות פועלות.
על הטכניקה
כבר למעלה מ-20 שנה אני מאמנת את עצמי ואת רקדני ותלמידי עם אותה סדרה קבועה של תרגילים. כמו מנטרה, יש לנו סדרה של תרגילים שהרכבתי, לקוחים מהבלט הקלאסי עם תוספות ושינויים ליד הבר.
הגעתי למסקנה שצריך להתאמן על הגוף והנפש ולא על הזיכרון או השכל כי כשאתה כבר יודע את התרגילים אתה מתפנה לעבוד על ניואנסים. להכיר ולהפעיל כל איבר ואיבר ולשנות מיום ליום . השינוי נמצא בתוך הקבוע. השינוי הוא במוזיקה, כך אנו לומדים לרקוד למוזיקות שונות ולבצע את אותם התרגילים. במסלולים שונים.
אני לא מלמדת צעדים או פוזות ריקודיות. אני נותנת לרקדנים לחבר לעצמם מתוך עצמם. לאלתר תוך כדי העשייה. אני מסבירה על מה להתרכז. על ניגודים בתוך התנועה, על שיתוף הפעולה בין האיברים השונים. שהרי הגוף מורכב מרמ"ח ושס"ה ויש ללמוד להפעיל כל אחד ואחד ביחסים שונים ומורכבים: האגן עוזר לרגל לעלות על ידי התנגדות ולא על ידי השתתפות, כמו במעלית-צד אחד יורד, צד שני עולה. ביחס בין הכתף והסנטר. בין המרפק וכף היד, האגן והצלעות, העקב והאצבע – עקב קדימה אצבעות אחורה. אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי ולכולם וכמה קשה לבצע הכל. מה זה שיווי משקל? בלנס – זה לא כמה זמן בסטופר אתה עומד על רגל אחת אלא איך אתה עומד על רגל אחת. מה קורה כשאתה עומד על רגל אחת. איך כל אבר בגוף מושך לכיוון אחר וצומח ביחד ומתרומם עד שלא יכול יותר. שאין לאן לצמוח. בלנס זו לא התכווצות פנימה ועצירת נשימה. בלנס – זה להיפתח כלפי מעלה, מטה, צפונה ונגבה, ימה וקדמה. בבלנס יש מלחמה בין כל הכיוונים והמלחמה הזו עוזרת לשיווי המשקל, לרקוד בצורה הכי מרגשת ונושמת. לא בצורה מכנית עם סטופר.
חייבת להיות אנושיות רגשית עדינה, חזקה, נושמת בטכניקה ולא עבודת שרירים לשמה.
בגילי חשוב לי מאוד לומר שהריקוד איננו ג'וב. לא יוצאים לפנסיה. כל אחד מפסיק כשזה מפסיק. זו לא אמביציה, זה צורך. זו שליחות, זו דת. הרבה מאיתנו חייבים להחליף את המשקפיים . להתבונן ולראות אחרת את האמנות הנפלאה הזו. בחברה שלנו קיימת אפליה של גיל ויחס לא הוגן ונכון לאמן המתבגר. ויש צורך בשנוי דרמתי ללמוד מן המזרח – מיפן, שם יש הערצה לאמן המתבגר. יש איכויות מיוחדות שניתן להגיע אליהן רק בגיל המתבגר. יש אמנות מיוחדת של הגיל המתקדם ועלינו להבין, לטפח, להכיר ולהוקיר. היצירות הטובות ביותר נעשו על ידי שקספייר, איבסן, רמברנט, מרס קניגהאם, מרתה גרהאם, דה קונינג, פרנסיס בייקון, בגיל המתבגר. זהו סגנון מאוחר. "אמנות הגיל המתקדם" כוללת את העבודות הגדולות ביותר של הישגי המין האנושי. "אמנות הגיל המתקדם" מוסיף איכויות חזקות לסך הכל הניסיונות של המין האנושי. העבודות בלתי צפויות גם אם בעיתיות ומעל הכל הן ללא פחד, נועזות וללא מעצורים.
"זה הגוף שנודד בעולם, אוסף חוטי אור"
לקחתי מונית, נסעתי לקבל טיפול לגוף העייף אך המרוצה שלי. זו הייתה "היציאה" הראשונה שלי מאז חזרתי מסבב הופעות בתאילנד. כשחזרתי מיד הסתגרתי בסטודיו להספיק להכין מהר 3 בכורות לשנת 2014. אז שמחתי לצאת מהסטודיו ולראות מה קורה בחוץ. מה מניע את העולם?
מה ראיתי?
עברנו ליד חומה ופתאום משהו משך את תשומת לבי, התגלגל לו בתנועה מעניינת בסיבובים. לקח זמן עד שהבחנתי שזה עלה מיובש שנשר מן העץ והסתובב לו על החומה בדרך לרצפה. התנועה, האירוע, הנפילה אל האדמה שלו גרמו לי התפעמות מידית ובסופו של דבר אושר פתאומי. כשהצצתי מבעד לחלון המונית ראיתי שמיים כחולים תכולים שענני כבשה קטנטנים נעים בשלווה לאטם בכוון מזרח. פתאום אישה זקנה נשענת על מקל מנפנפת אלי בהצבעה, כמו שיכורה. הבעת פניה הייתה של דאגה, פחד, חרדה, כאילו אומרת "הצילו". לפני שהספקתי להגיב המונית חלפה והשאירה אותה מאחור. כך טסנו ברחוב ארלוזורוב וחשבתי "הייתי צריכה לעצור ולדבר איתה". קצת יחס, קצת אנושיות לא יזיקו כאן בתל אביב.
אני נזכרת שבגיל 12 ישבתי במרפסת וצפיתי בשמיים וראיתי שוב את אותם העננים, ענני נוצה מרהיבים וחשבתי לי כמה אני רוצה לבטא את היופי הזה את הקסם שקיים ואת העצב בבני האדם. לא ידעתי איך לבטא זאת בשיר? בחליל? בציור? עד שמצאתי את עולמי שהוא עולם המחול שבו, כמו ילדה קטנה אני מוצאת דרך לבטא את הקסם הזה של החיים.
ועוד חשבתי שאני בעצם כמו ענף, כמו שתיל יונקת שורשים מן האדמה מזון ויופי מהשמיים ואוויר צח. מן האנשים שסביבי ומן הנכדים והילדים יונקת אהבה, קשר, יחס. בעבר ינקתי מהורי ומאחי ומאחותי. ינקתי מסבי וסבתי שמעולם לא הכרתי אלא בתמונות שהסתירו אותם הורי. ומדודי ודודותיי שנרצחו בשואה על ידי הנאצים. כן ינקתי גם מהם את הספור הנוראי הזה של השואה, שמונח לי על הגב, שמתוכו צמחתי וממנו ודאי התחלתי לרקוד. ומתוכו אולי חיפשתי תמיד שמיים ועלה שנושר ופרח שנובל…
"רק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה" (לאה גולדברג)
"זה הגוף שנודד בעולם, אוסף חוטי אור",
"נעה עד שגם הגוף כבר לא רוקד ורק הצעקה",
"איך רוקדים קול דממה דקה, מאין למצוא לו הד"
הדסה טל.
זה המניפסט שלי שמספר, מסביר, למה רוקדים, מאיפה בא הצורך לנוע, לזוז, לדבר בשפת הגוף.
