הריקוד הוא אחת מדרכי ההבעה שהמציא ופיתח האדם. בשבילי זאת דרך ההבעה החשובה, החזקה והמעניינת ביותר, בשבילי זאת שפה. כמו לכל אמן, יש לי שפה אישית. אני רואה את השפה הזאת שלי, כמבטאה עבורי את הקשר שבין עולמי הפנימי לבין הגוף. כאדם רוקד אני מרגישה את פעולותי כמכלול אחד של פנימיות, שהיא הזיכרונות, המאוויים, הרגשות, המחשבות, התסמיכים, האסוציאציות, דרכי החשיבה והתחושה. המכלול הזה כולל גם את הביטוי הפיזי בגוף. הכלי הנפלא הזה, הגוף, שהוא אמצעי הביטוי של הריקוד, מורכב ועשיר מאוד, ועל כן חקירתו מעסיקה אותי כאמן וכאדם במשך כל חיי, הגוף עבורי הוא הנשמה, ואני טורחת, שהקשר שבין הגוף לנשמה יהיה ישיר ככל האפשר.
התנועה מבטאה את החיים הפנימיים של האדם. כאשר מפסיקה התנועה, מפסיקים החיים ולהפך. באמצעות עבודתי ודרך יצירותי אני לומדת להכיר, לדעת ולחבר את הנתונים, שאיתם באתי לעולם. הכרה זו מאפשרת לי להבין יותר את עצמי ולמצות את עצמי מתוך עצמי. אני שואפת לחלק את החוויה, את ניסיוני ואת ידיעותי עם אחרים, ככל האפשר. האיברים השונים בגוף משולים בעיני לכלים של תזמורת, שמנגנים יחד בתיאום מירבי. הקשר בין האיברים, שיווי המשקל שביניהם הם אוצר של עושר ושל מורכבות, שלמידתו מצריכה עבודה יום-יומית ומיומנות גבוהה. בתזמור הזה יש משמעות לפרטים הקטנים ביותר. אני משתמשת בקיים, במה שנוצר במסורות מגוונות של מחול. ויתרתי בכל סגנון וטכניקה על מה שלא עניין אותי ולא התאים לי, והוספתי משלי. את החדש אני מגלה גם בדרך של עבודת אילתור. דרך האילתור אפשר להאזין לקול הפנימי ולרקוד לצליל.
בעבודת האילתור קיימת האפשרות להגיע אל אותם חוטים דקים וחולפים של מבנים ושל צורות אסתטיות. עם זאת האילתור מבוסס על ידע רב, על ניסיון ועל מיומנות. אני אמן אקספרסיוניסטי, שרוצה לבטא את האנושי. צורה ותוכן הם בשבילי אחדות אחת. החלל עבורי הוא המרחב, העולם, הדף הריק שבו אנו הרקדנים רושמים את עצמנו ומכריזים את דבר קיומנו בעולם. הריקוד הוא התנסות רוחנית גבוהה ביותר. דרך הריקוד אפשר להגיע להרפתקאות הגבוהות באמת של החיים. השימוש בחפץ עוזר לי להגיע להתנסות זו. אני מרבה לעבוד עם חפצים ולרקוד איתם. המפגש בין העולם הדומם של החפץ לבין העולם החי של הגוף הוא מפגש מרתק. המפגש עם החפץ הוא מקור בלתי נדלה של השראה ויצירה. המפגש מעורר בי עולמות פנימיים, זיכרונות, ונותן להם אפשרות חיים. כל חפץ עושה זאת בצורה חדשה ושונה מרעותה. העבודה עם פח, למשל, הפגישה אותי עם עולמות סוערים, עמוקים, מיסטיים. הצליל המתכתי שהפח השמיע כשתופפתי עליו עורר בי חוויה על זמנית, הרגשתי כמו פרומתאוס, כשגילה לראשונה את האש. השתקפות הצללית של דמותי בתוך הפח הוליכה אותי לעולם עתיק והחזירה אותי אל הטבע, שבו גיליתי משמעויות חדשות לאבן, לחול ולמים.
מצאתי קשר לעולם רחב של טבע נשגב ונעלה יותר. נפתחה בפני דרך להתבונן בעולם, ביופיו ובקסמו בצורה מחודשת, להתפעל ולהתפעם מהקיים סביבי ולהביא התפעמות זו לאירוע הבימתי. הריקוד עם הפח או עם האבן שינה אותי כאדם. בתחילת דרכי עבדתי עם חומרים קשים ובעלי צורה גיאומטרית, כמו מקלות, קוביות, חוטים ופחים. בהמשך עברתי לחומרים רכים וגמישים יותר, כמו נוצות, בדים וענפים. אני מניחה, שהחיים הפנימיים שלי הביאו את השינויים האלה. עם זאת אני מאמינה, שהשימוש בחומרים עזר לי לעבור שלבים שונים בהתפתחותי כאדם. אני מוצאת שכל יצירה היא דרגה חדשה בחיי, כאילו עזבתי מצב ועברתי למצב אחר כדי למצוא מקור-חיים ולהתקדם בשלבים השונים של התפתחותי כאדם וכאמן, ולהגיע לדרך חיים בשלה ועשירה יותר.
ר. שינפלד
מתוך מאמר אשר יצא לאור מטעם מכון ואן ליר בשיתוף עם הוצאת אור-עם בעריכת רחל בילסקי כהן וברוך גליק.
