רנה שינפלד היא גלים; הכוח האצור באצילות שקטה. שתי וערב של ריקוד מרהיב עם חוטים, שעוגב על חוטים, קורי עכביש הטוויים מחוויות אנושיות. כשריקוד הפח מניע אותה, היא מגלה שמץ של מבוכה, עד כי לרגעים היא נראית כנזירה של פח. 'חלום יעקב', אותו ריקוד שרקדה עם בתה ועם רקדן נוסף, מוכיח שחציבת אבנים או גלילת חוטים הם לגביה היינו הך. שינפלד אמרה פעם: 'המחול שלי הוא מחקר של הגוף האנושי, שהריקוד הוא שפתו'. עיינה פרידמן מצטטת את רנה: 'אני אוהבת חומרים שאפשר למשש אותם, לשחק בהם, להפוך בהם ולעשות מהם תוך כדי ריקוד מה שהם. התהליך הוא כעין קסם: תוך כדי תנועה נוצרת התנועה, נוצר הריקוד'. שינפלד מפסלת את עצמה, והיא החומר שביד היוצר. יצירתה מותירה רישום חזק מאוד.
הריקוד הוא פסל מתנועע, חי: פסל המרחף בחלל, כאילו אינה רקדנית המטילה צל, אלא צל המטיל אותה. ב'חמיה', שעשתה עם להקתה ב-1996, היו רגעים מחשמלים. שינפלד יצרה קצב וביטוי מסוגננים של נשים בעצבונן ובשמחתן, באמצעות מוזיקה שזורת מוטיבים ערבים ויווניים.
רנה שינפלד רוקדת כאילו היתה מספרת סיפורים. לרשותה עומד נושא על גווניו הרבים, ובכל פעם היא מתמקדת בשילוב חפץ אחר ומאלתרת מיזוג חדש. זהו סוד המסתורין בפעולה שהיא ביסודה גאומטרית כל כך, זהו סוד הקסם של המחול. תשובה פיוטית מיוחדת ואצילית לשאלה גאומטרית, פשוטה וברורה. מקריירה ארוכה ורבת-מעשים של שינפלד, עולה איכות של מיתר ושל ציפור: המיתר מתוח, הציפור יכולה להיות חוטים, פח, קוביות.
היא מצייצת, מניעה את מקורה, והיא גם עפה. עמידתה יציבה ויש בה היכולת לעוף. שם, אצלה, מתרחש הנס: מפגשים עם אדם; עם חפץ; עם רעיון. עבודת האלתור והעיבוד שלה מפתיעה תמיד. היא יותר מרס קנינגהם מאשר מרתה גרהאם (אמה הרוחנית של רנה שינפלד), מן הרוחניות שלה ניתן לבנות אינסוף נסים: אישה נפגשת עם קימרונה, ידיה מחפשות את עיניה במקומות הלא-נכונים – ריחוף יפהפה בחלל. אצל רנה המפגש עם הזולת או עם עצמה דומה תמיד למפגש של מי שהולכים בנפרד, ומגלים שהם יחד. כאילו התכוון הריקוד למנוע אסון, היסחפות או אובדן. לגוף יש מגבלות אכזריות.
הגיל אינו אוהב את עצמו. אפשר לבכות זאת, ואפשר, כרנה שינפלד, לייצר כוח מתוך חוסר האונים הזה. שינפלד מנצחת את הגיל בניסיון לעתים נואש, יפהפה, לעצור לרגע בזמן העכשווי ולגעת בזמן שהיה. כי הזמן קיים תמיד, אינו חולף, רק אנחנו חולפים. ואז היא זזה. הרגעים חולפים לעיננו והיא מצליחה להתמזג איתם ובהם כאשר המחול הוא תשובתה היחידה לכוח המשיכה. כאשר שאלו את ניז'ינסקי איך הוא מדלג כך, ענה שזה פשוט מאוד, הוא קופץ, נשאר באוויר, ואז יורד. רנה נשארת על הארץ, נטועה בה. גופה ניצב במקומו והיא נותנת לידיה לנוע לאטן באצילות מכוונת לעבר הריחוף, שחרף דברי ניז'ינסקי, הוא בלתי אפשרי.
ריקוד הוא הצורך לומר את מה שאי אפשר: אי אפשר לעוף, אי אפשר לדאות בשמים, אי אפשר להיות הצלילים. הריקוד איננו מילים או רעיונות. רנה מצליחה להינתק מהסיפור, וכך הסיפור מספר אותה. החיים שרנה רוקדת נמצאים בקצה הבימה. הקצה מאיים. היא מצטיידת בבדים או בפח, נכנעת לחפצים ומצילה את עצמה. אלה ממילא יציבים יותר מגוף האדם הרוקד ומתכלה. הפח, החוטים, הבד משתיירים. אצל שינפלד הגורל והבמה זהים. הבמה נגמרת, ובעולם הבא ייפגשו המסכות. רנה אומרת שבריקודה חוקרת התודעה את עצמה. הרמן הסה כתב פעם, שהאדם הוא צומת חד-פעמי של הטבע; אצל רנה הצומת הזה מצוי לעתים קרובות אפילו ברגע של חולשה, גם כאשר הריקוד אינו הכי-מוצלח; גם כאשר הוא איננו. היא עומדת או מתנועעת, והצומת שותק. רנה שינפלד מציגה בריקודיה שאלות על יקומם הנסתר של החפצים ביחס לאדם, כי חפצים מעוררים פליאה ומשוללים אקרובטיקה פלאית. הפלא שמתרחש אצלה נמצא באקרובטיקה המופנמת. בפכים הקטנים.
באנומליה של הגוף כמחולל משוואות גאומטריות נושמות. כמו שאמר פעם מישהו, שמחזה טוב הוא שעון שצוחק. שינפלד מקבלת את עצמה כאמנית המינימליזם ויודעת שהיא הגברת הראשונה של המחול בארץ, ולכן, לדבריה, היא מעזה לרקוד גם את אינותה. אמרסון אמר שבלא נחישות המעשה, בלא נופך של קנאות עיוורת, אין ריגוש, אין תבונת מעשה; בכל מעשה יש מידה של כזב או הפרזה. שינפלד אינה רוקדת סיפור או סימפוניה, אלא רוקדת בתרי מציאות חרוכים שגובשו לכעין קסם של פשטות נזירית.
היום-יום שלה במחול מתרחש כשהיא מסמנת את התנועות, ולא מתקדמת עד לאן שהן רוצות ללכת. היא מפעילה משמעת עצמית שמבטלת כל מילמול מיותר. אין זו אקסטרווגנציה פראית, אלא שיוף הכול עד דק. במהלך הריקוד בודקת רנה עד כמה החפצים-חוטים, קוביות, פחים, בדים, יכולים להימצא בשליטת האדם ולחבור אליו. מי מפעיל את מי, החוט את רנה או רנה את החוט? בעצם זו כליאת הפנטזיה בכלוב של סדר. היא מאלפת את המקריות, כופה שיטה על עיצוב חמור צורה, ומצליחה לעתים קרובות להראות בעבודה גמורה ומשויפת כהלכה את תהליך היצירה מעוברותו ועד השלמתו. כשרנה עשתה את 'צל ותכלת, חורף 1991', היא אמרה שהריקוד עלה בדמיונה כמטאפורה, כשישבה בחדר האטום. בדרך פרדוקסלית החדר הזה גאל אותה מאיזושהי בועה שלתוכה נכנסה, והחזיר אותה למגע של ממש עם החרדה. סיוט נגע בגוף, פחד בלתי מוסבר נגע בה באמת, המוות המסתורי הבא מרחוק באמצעות טכנולוגיה לא-מובנת נראה ממשי. אחרי העייפות באה היקיצה ליגע.
הריקוד הזה שלה התחבר למיטב שעשתה קודם לכן. ייאוש הוא מכשיר נהדר ליצירה. כעסו וייאושו של אדם מתבגר מקנים חוכמה למה שהיה קודם לכן אילתור נעורים. אבל כאמור, החדר האטום החזיר אותה לגדולתה. שם ישבה, אבל גופה רקד. אני מניח שלו היה זה בידה, היתה מחוללת את תפילת 'אל מלא רחמים'. בריקודים שלאחר המלחמה החלה רנה לכתוב צוואות. יסודות הפחד, המשחק הנואש עם בגידת הגוף הפך גרוטסקי וחי, ומפעים, ויפה. צוואה שאינה מקדימה מוות, אלא ברכה לדרך. במדריך ליוצאים לאמריקה במאה השמונה-עשרה נכתב: 'ראשית כתוב את צוואתך.' בצוואתה של רנה שנכתבה בריקוד היה מיסוד הבריאה מחדש.
רנה כבר יודעת היום ממה ארוגים החיים, ורוקדת את הידע שלה. מלחמת המפרץ איימה עליה יותר מהמלחמות האחרות, המוכרות, כי היתה בה אווירה של סופיות, היה בה סוד, משהו זר, ובעברית היפוך הזר נותן רז. סוד. ריקוד טוב, כמו ציור טוב או ספר טוב, הם ציוני דרך לעבר הלא ידוע. הליכה על חוד תער. באין הליכה על חוד תער יש רק רדידות, אמנם מבריקה לעתים, אך אינה כוח של ממש, ואינה יופי הנובע מהתפעמות ואירוניה ואלתור שנכבלו יחד. שינפלד רקדה תמיד נטו, גם בתוך שלל אביזריה. אבל כאשר החלה לרקוד נטו בתוך נטו, חזרה לעצמה בשלמות. הריקוד הבוגר של שינפלד איננו ריקוד זקן, אך הצל מכביד עליו יותר. כבר ניבטת העובדה שאין לאן לברוח. כשהיא רוקדת למוזיקה הקשה והעצובה של שוסטקוביץ', הריקוד שלה נשאר בין הרווחים שהיא מותירה אחרי כל צעד וצעד, והמוזיקה אינה עוד רקע, אלא חלק מהמחול עצמו. כמו מיתר אחד שמכפיל את עצמו. היא רקדה ורוקדת תמיד כאומרת, אני של עצמי. אני מכאן. במראה אני חלום מתנועע, בחיים אני יפה. לא חשוב מתי.
הקישוטים שבתחילה היו מטפיזיקה חזותית רבודה באמצעי ניכוס הרגש לגאומטריה, הפכו זניחים. רנה אומרת: 'אני רוקדת את עצם קיומי'. יש משהו מרגש באצילות הטכנית המעולה רבת-העוצמה של רנה שינפלד. בכל מחולותיה, גם הטובים פחות, יש בה עדיין מהמרדנות, אבל זו מלווה בפטינה של זמן. הריחוק שלה כואב ונוגע בנימים החשופים, והיא מנזרת הכול לכדי חלום; החלום כבוי והיא מאירה את החלום הכבוי כך שכל צופה יגיע אל התנועות כמגיע אל עצמו. אינני יודע מדוע בחרתי לסיים בסיפור הבא: שוטר נראה מתקרב לבית שבו מתבצרת אישה שהרגה את בני משפחתה. היא מחזיקה בידה רובה. שואלים אותו אם השתגע והוא אומר, אני לא פוחד, היא הורגת רק במשפחה. תיאטרון טוב הוא בסך הכול שני קרשים וריגוש. השאר זה טכניקה. וורלו אמר 'קחו את צחות הדיבור ומילקו את ראשה'. רנה הורגת רק את עצמה. כך היא מנצחת את הזמן. כי הריקוד הוא פסיעה בזמן. מי שמולק את צחות הדיבור באצילות מעודנת כל כך עושה מעשה כשפים בכלוב מסויד היטב. רנה שינפלד יכלה להיות אמריקנית.
היא למדה באמריקה, הוערכה שם ועבודתה עד גבול מסוים, היתה קשורה להתפתחות של מה שקוראים המחול המודרני. אבל רנה היא דרמה ישראלית. היא חלק מתרבות ישראלית מודרנית שהחלה כאשר גרטרוד קראוס, סופרים, משוררים כאלתרמן ושלונסקי ולאה גולדברג התחילו לעשות מתל אביב ברלין קטנה. היתה אז אווירה חלוצית שהתבטאה לא רק בבננות ובהורה, אלא ביצירה האמנותית עצמה. בעיר הקטנה דאז תל אביב שקקו חיי תרבות. היוצרים עבדו בצמידות. למחול של קראוס נכתבה מוזיקה מקורית שהתפתחה כאן, ואירה נבון צייר תפאורות להצגות של הקאמרי. זה היה ניסיון מעניין, ששינפלד היא חלק ממנו או המשכו, ואולי בצמידות ההיסטורית היא כבר בעצם הקצה שלו. התחושה שצומחת כאן תרבות מקורית נשארה הרחק מאחור.
היום הדגש בתרבות הוא על מינימליזם ישראלי מתנצל וקרתני המתרחש בתוך חללית המתיימרת להיות אמריקה. אבל רנה רק היתה באמריקה, ולא ניסתה להיות אמריקה. לו רק רצתה, היתה אמריקה באמת, אבל היה לה צורך להתחבר למיה ארבטובה, לגרטרוד קראוס, לניסיון הצנוע של בניית תרבות חדשה-ישנה כאן. היום קשה לראות קשר בין שירה ישראלית לציור, לריקוד, לתיאטרון. היום כולם זאבים בודדים. רנה מסמלת סופה של תקופה שידעה לשלב. תקופה שבה מה שהיום מנסים לקרוא לו פוסט מודרני, אסמבלז', היה אמיתי, ולא משחק בפורמציות מלאכותיות. רנה שינפלד היא תולדות העשייה התרבותית במדינה צעירה. היא התחברות לעבר והיא בוודאי יסוד העשייה המקורית הנעשית היום במרתפים.