ההוראה היא חלק מהחיפושים שלי כאדם, כרקדנית וכיוצרת במחול מזה שנים רבות. בעשור האחרון אני משקיעה מחשבה רבה בחקר העשייה והגילויים, בפיתוח תיאוריות להסקת מסקנות והעברת הניסיון והידע שרכשתי לדורות הבאים. במסגרת זו כתבתי כ- 10-15 הרצאות\מאמרים בנושאים : מוזיקה ומחול, גוף ונפש, עבודה עם חפץ, שימוש בחלל, מזרח ומערב, השראה-מוזה, השירה והמחול הישראלי, האישה במחול, פמיניזם, על הנסיעות שלי למזרח הרחוק, קוריאה, יפן, הודו וסין, על המקריות, "שיטת הצ'אנס" ועל גדולי המחול: מרתה גרהאם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, מרס קנינגהאם, נביא המחול העכשווי, פינה באוש, האימא הגדולה של תיאטרון המחול.
התחלתי ללמד בגיל 17 ומיד התחברתי לתלמידי ולמקצוע ההוראה. לימדתי כל חיי , גם כשהייתי רקדנית ראשית בבת שבע וגם כשהקמתי את התיאטרון שלי. אבל כבר בתחילת הדרך הבנתי שההוראה היא חלק בלתי נפרד משלמות המקצוע רקדנית כוריאוגרפית ומורה. מעניינת העובדה שבתחילת דרכי לימדתי ילדים והופעתי בפני מבוגרים, והיום התהפכה הקערה ואני מלמדת מבוגרים ורוקדת בפני ילדים. המחקר של סודות מרתק ואין סוף לגלויים שבו. אני מתאמנת כל יום הן כמורה והן כתלמידה, אני התלמידה של עצמי ובזמן השיעור שאני נותנת לעצמי אני מפתחת את היותי מורה ואת היותי תלמידה בו זמנית. זהו תהליך מאד מעניין וחשוב שתרם רבות להתפתחותי . אישית אני מתאמנת יום יום על מנת לגלות ולחקור את תפקוד הגוף, את דרך הנפש בגוף ודרך הגוף בנפש, הסקרנות שלי עצומה ואין לה סוף. ללמוד מהי תנועה, מה מתרחש בתוכי כשאני נעה ואיך להעביר זאת הלאה לתלמידי.
גוף האדם הוא כלי נדיר, תזמורת אדירה המפיקה צלילים מיוחדים ועל מנת ללמד לנגן עליו היטב יש להשקיע עבודה וזמן. לומדים לרקוד על ידי הריקוד כפי שלומדים לחיות על ידי החיים. ככל שאני משקיעה נשארות שאלות רבות פתוחות ומסקרנות. כיוון שהחיים משתנים כל הזמן ואנו משתנים כל רגע, כל שניה מת ונולד תא, ויש התחדשות יום יומית, כמו גם הרס בתוכנו ובגופנו. הלימוד הזה לא נגמר לעולם. הקשר בין האיברים השונים, איך פועלים הגב, האגן,הצלעות, מרכזי האנרגיה, החיבור אל הרגש, לזולת, לחלל, ליקום, לעולם, למוזיקה לקצב, לחפץ. הגוף הוא כלי מופלא ומורכב ביותר ועל כן גם פגיע והשימוש הנכון בו חשוב ביותר. מכל תלמידי השכלתי. קיימת תופעה אצל תלמידים שאינם מחוברים לחלל, יש שאינם מחוברים לזמן,יש שאינם מחוברים לגופם, לנפשם, לזולת ועוד ועוד. בדרך כלל זוהי בעיה נפשית. ,כמורה אני משתדלת, להבחין, ללמוד להכיר כל אחד ואחד, לגלות את השוני והייחוד של כל תלמיד, לפתח ולטפח אותו. אחת המטרות שלי היא לנתק תלמידים ממקובעות. לוקח זמן רב ללמוד אך לוקח יותר זמן להיגמל מלמידה -to unlearn .
מטרתי העיקרית בהוראה היא להביא לידי גמישות פנימית ,שחרור וחופש. להעניק לתלמידי ולקהל שלי. על ידי הריקוד אני מנסה להחזיר את הילדות. החברה, החיים, החינוך ואנו עצמנו גוזלים אותה. אני שואפת בשיעורים להחזיר את ההתלהבות של הילד, את הרצון ליצור, לשחק, לחלום להרגיש לגלות לחוות לחיות לחייך לשמוח. הטכניקה, השפה, היא האמנות שלי, היא חכמת החיים שלי. הדרך שבה אני מלמדת את עצמי לחיות, להתבטא, להגיב, לפול, לקום,להוביל, להיות מובלת, לומר, להתאזן. אין לי מטרה ללמד את התלמידים שלי "המון צעדים". אני מלמדת אותם גם צעדים שונים וקומבינציות אך שמה דגש על התחברות ונגיעה בגוף. אני מלמדת אותם להכיר ולסמוך עליו, לעצב אותו להתחבר אליו רגשית ולהתבטא דרכו. חשובה לי , בראש ובראשונה בריאות התלמידים. בריאות הגוף והנפש, וזאת עושים על ידי הבנתו והכרת תפקודו הנכונה העדינה והחכמה. קיימת נטייה להפעיל את הגוף בצורה אגרסיבית ומכנית ומתוך כדאיות גרידא. קיימת גם דרך אחרת להשיג את אותה מטרה קיימת גישה אחרת.
אני מאמינה שצריך להפעיל את הגוף תוך הנאה, לחבר גוף ונפש להפעיל את הגוף ברגש במשחק בעדינות וחריצות ונחישות תוך שעשוע תענוג, חוויה ויצירה. נחוץ איזון יש צורך לגשת אל הגוף בצורה עדינה ורגישה ולא מכנית כפייתית. האדם יכול להפעיל את גופו ונפשו על ידי שחרור ואיזון בפרופורציה ושחרור ועל ידי כך להפעילו בחזקה ולהגיע להישגים רבים וחשובים. אנחנוו שונים אחד מהשני ויש לטפח את השוני הזה, אני מטפחת את השוני והייחוד הקיים בין התלמידים. בעבודתי אני שמה דגש על יציבה נכונה (אך לא רק בדרישה אובססיבית לחזק את שרירי הבטן הנפוצה כל כך), אלא על ידי שתוף פעולה בין האברים השונים ומודעות לתנועה נכונה. אני מוצאת שיש כל כך הרבה כאוס בתוך הגוף, יש כל כך הרבה בלבול ומאבקים בתוך הגוף שלנו.
אני מלמדת את התלמידים שלי לגלות ולקבל דברים והיפוכם. ללמוד לחיות עם ניגודים. לא הכל שחור לבן. שאלת היסוד ברקוד היא מה קודם למה, הרגש או התנועה. יש אומרים שאתה מרגיש גאווה ולכן אתה עושה תנועה של גאווה ויש אומרים שאתה עושה תנועה של גאווה ולכן אתה מרגיש גאה. שניהם נכונים וזוהי דוגמה לקיום דבר והיפוכו. אני מדגישה בהוראה את "שיטת הצ'אנס", המקריות. כשאתה רוקד אתה חש בחיים זורמים, נולדים ומתחדשים בתוך גופך בתוך נפשך עם התנועה . אתה חווה שמחת חיים אדירה, התעוררות וספוק עצום. כשאדם חש שגופו והוא עצמו, כל כולו, אינם מתהלכים על האדמה הזו אך ורק על מנת לתפקד ולמלא פונקציות פרקטיות, למשל ללכת לתחנת האוטובוס, להגיע אל הפה ולאכול עגבנייה, עשייה לא רק למען פיתוח השרירים, הגמישות, הכוח הפיזי בלבד. כאשר אתה משתף את כל כולך, את הפנימיות בתפקוד הגוף על ידי התנועה הזורמת בריקודך, אתה מרגיש שלמות, אתה מרגיש את ההוויה במלואה שעוברת דרכך. התלמיד לומד לגלות, להפעיל, לרקוד, להתאמן ולאחד את כל הגורמים שאיתם הוא בא לעולם, לממש אותם ולהרגיש חי – alive.
”אין לך כלום מן הריקוד, לא תמונה לתלות על הקיר לא שיר לשים במגירה אלא רק את אותו הרגע שבו אתה מרגיש חי" אמר מרס קנינגהאם. צריך לשחק להשתעשע להשתובב. כשאני רואה אנשים הולכים ברחובות אני מאד שמחה שהם זזים, אבל חבל לי שעושים זאת בגישה חמורה ומחמירה, ושהגישה כלפי עצמם היא כפייתית ונעשית מתוך חובה ולא מתוך שמחה. ההישגים הרבה יותר טובים אם ייעשו מתוך שמחה ורגש ויביעו את כל הרגשות הכאבים שלהם בתנועה. לרקוד ולשפר את היכולת הריקודית שלך, את המודעות שלך לעצמך בגוף ובנפש. להכיר את התזמורת המופלאה הזו, שהיא גופך וכל כולך, נותנת תוקף וגושפנקה לקיומך, מצדיקה אותו. כמו אהבה. האדם הקדמון רקד כדי להוריד גשם, לנצח במלחמה, להגיע לפריון ולמזון. גם האדם במאה ה-21 זקוק לרקוד, הוא זקוק לא רק לחדר כושר והישגיות שנמדדת במספרים, בכוחניות בתכליתיות גרידא, הוא זקוק לעשייה ותנועה מתוך שמחה, שחרור, רגש ורוחניות, תנועה גורמת לשמחה, לחיים, לחיוניות, לאושר ולסיפוק.
בשיעורי אני מלמדת ומשלבת קלאסי, מודרני, עכשווי, אלתורים, יוגה, פלדנקרייז, מכל מה שלמדתי בעצמי מהמורים המופלאים שהיו לי בארץ ובחו"ל . ובעיקר אני מלמדת את מה שאני מגלה יום יום בעבודתי על עצמי ועל היצירה. אני עצמי נשארתי תלמידה כל חיי, אני מלמדת ולומדת את עצמי יום יום.
רנה שינפלד